לפי הקבלה כל חודש מיוצג בידי אות המבטאת את מהותו. האות של אדר (שבשנתנו המעוברת תלווה אותנו חודשיים) היא קו"ף, וממנה נצא להתבוננות שלנו. לשמה של האות קו"ף שני מובנים: החיה קוף וקוף המחט. החודש נתמקד במובן הראשון ובאדר ב' במובן השני.
חיית הקוף - המרבה לצחוק ולהצחיק ובחיקוייה 'מתחפשת' לבני האדם - מתקשרת באופן אסוציאטיבי לאדר ולפורים. אולם מעבר לכך היא גם מעלה למחשבה את אחד הויכוחים הגדולים ביותר בין הדת והמדע: תיאוריית האבולוציה. חודש אדר הוא הזדמנות לעיין מחדש במחלוקת זו לאור הקבלה, שתמיד מפתיעה בתובנותיה.
שלושה סוגי התפתחות
שני הבדלים מבחינים בין תיאוריית האבולוציה לבין התורה. הראשון הוא שלפי התורה האדם נברא בידי בורא מכוון ומיטיב, בעוד שלפי האבולוציה הוא נוצר מתוך 'ברירה טבעית' עיוורת; השני הוא שהאבולוציה מדברת אודות היווצרות הדרגתית מהחומר ואילו התורה אודות בריאה יש מאין. לגבי ההבדל הראשון המצב פשוט - או שבוחרים להאמין או שלא; אך לגבי ההבדל השני התמונה מורכבת.
נפתח בעובדה ידועה למדי: בספר בראשית ישנם שני סיפורי בריאה, כאשר הראשון מתאר את הופעת האדם בפועל ב.ר.א ("ויברא אלקים את האדם בצלמו"), ואילו השני בפועל י.צ.ר ("וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה"). כל זה עוד לא פותר את הפערים בין המדע לדת, אך ממחיש משהו מ"שבעים הפנים" של התורה. על מנת להשלים את התמונה, נצביע על פועל שלישי חשוב, אף הוא מהסיפור הראשון: ע.ש.ה ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו").
שלושת הפעלים מקבילים בדיוק לשלושת ה'עולמות' הבסיסיים לפי הקבלה: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה. 'עולם' הוא היבט מהמציאות המתגלה לאופן הסתכלות מסוים: עולם הבריאה הוא הגבוה ביותר ומבטא חידוש גמור מאין ליש; עולם היצירה נמוך ממנו ומבטא שינוי של משהו קיים מצורה אחת לאחרת; ועולם העשיה הוא הנמוך מכל ומבטא שכלול או שיפור של משהו שאינו משנה את עצם מהותו.
לאיזה עולם תודעתי יש לייחס את האבולוציה? לכאורה יש למקמה בעולם היצירה, שכן היא עוסקת בהיווצרותם של מינים זה מזה. אך למעשה, התהליכים שהיא מתארת שייכים לעולם העשיה דוקא. תיאוריית האבולוציה כופרת בקיומן של 'צורות' מוחלטות ומובחנות בטבע. אין לפיה הבדלים מהותיים בין מינים, כולל לא בין האדם לחיה. כולם מצויים על רצף אחד ונבדלים רק בדרגת מורכבותם. גישה זו חושבת בדיוק במונחי עולם העשיה, בו דברים ניתנים לשכלול אך לא לשינוי מהותי.
יוצא שהתורה מסוגלת להכיל בעת ובעונה אחת שלושה תיאורים לגבי התפתחות האדם: שהוא נברא מאין; שהוא נוצר מעפר; ושהוא נעשה... ממה? באה תיאוריית האבולוציה ומציעה שהאדם נעשה מקוף. המודל הרב-מימדי של הקבלה אינו שולל אפשרות זו, ובלבד שתשולב עם שני התיאורים האחרים. למעשה, האר"י הקדוש, גדול המקובלים שחי במאה השש-עשרה, כבר אמר שהקוף הוא הממוצע בין החיה לאדם. כלומר, השניים סמוכים זה לזה על רצף אחד, ולפחות עקרונית תיתכן תנועה ביניהם.
בין אבולוציה חומרית לדבולוציה רוחנית
אכן, חז"ל דברו מפורשות אודות תנועה בין האדם לקוף. אגדה תלמודית מספרת כי עובדי האלילים הראשונים הפכו בעקבות חטאיהם לקופים. יש להודות שמקופלת כאן תיאוריה מקורית למדי להסברת המאובנים האנושיים: היתכן שבמקום שלבי-ביניים באבולוציה מהקוף לאדם הם שלבי ביניים בדבולוציה מהאדם לקוף?
אך יותר בעומק, נראה שחז"ל ביקשו לתאר תהליך של ניוון פנימי. מהי דבולוציה רוחנית? אפשרות אחת היא שמדובר בהדרדרות מחשיבה במונחי כמה עולמות לחשיבה במונחי עולם העשיה בלבד. לפי זה, דארווין עצמו הוא 'קוף' שנוצר בדבולוציה רוחנית: התיאוריה הדארווינית רואה את המציאות כמונעת רק בידי סיבתיות חומרית - תהליכי 'עשיה' בלבד. התיקון לכך אינו ביטול הדארוויניזם אלא הכלתו במסגרת מודל-על הכולל גם תהליכי בריאה ויצירה. מכיוון שלעולם לא נוכל לבדוק מה התרחש בפועל בעבר, השאלה המשמעותית היא - באיזה ציור אנו אוחזים במחשבתנו בהווה? בעניין זה, מובן שהשקפה המכילה מספר עולמות מחשבתיים מפותחת מזו המכילה רק אחד.
שכל, רגש והתנהגות
שלושת העולמות שהזכרנו מקבילים לשלושה רבדים בסיסיים בנפש: עולם הבריאה מקביל לרובד השכלי, עולם היצירה לרובד הרגשי, ועולם העשיה לרובד ההתנהגות. הקבלה זו אומרת כי כל אחד מרבדי הנפש מסוגל להתקדם ולהיתקן דרך התמקדות בתהליך ההתפתחותי השייך לו.
הרובד השכלי הוא המופשט והמהיר מכל, ולכן מתפתח דרך התבוננות בתהליך הבריאה. כשהאדם מזכיר לעצמו בשכלו שהוא נברא מאין, הוא מפסיק להתעסק בפרטים חיצוניים ועובר לשאלות העיקריות: לשם מה נבראתי? מה פשר קיומי? למה אני מקדיש את חיי? כמו כן, החשיבה אודות בריאה יש מאין מאפשרת לשכל לחולל שינויים גדולים בחיינו, בבחינת בריאתנו מחדש.
הרובד הרגשי צומח בהדרגתיות המאפיינת את עולם היצירה. אך בזמן שנטייתנו היא 'לזרום' עם רגשותינו, דימוי היצירה מן העפר תובע מאיתנו לטפס, לעלות מדפוס רגשי אחד לגבוה ממנו. בנוסף, הדימוי לפיו באנו מהעפר הינו היעיל ביותר לפיזור הגאוותנות הרובצת לפתחנו ולאימוץ פתיחות וענווה כלפי הזולת. לא לחינם נאמר בתפילה היהודית "ונפשי כעפר לכל תהיה".
שיפור דפוסי ההתנהגות הוא הקשה וההדרגתי מכל, ונעשה דרך הצטברות שינויים עדינים במרקמנו הטבעי. והנה, הדרך השימושית ביותר לשיפור התנהגותינו היא לשאוף תמיד להרגיש שאתמול היינו כקופים לעומת מי שביכולתינו להיות היום. במלים אחרות, עלינו לנסות ולחולל אבולוציה תמידית מהקוף לאדם. כך נוכל להיעשות לאנשים טובים יותר.
ביטול ההבחנה המהותית בין האדם לחיה הפך בדורנו תירוץ לאי-שיפור התנהגותנו הטבעית. אם אנחנו בסך הכל חיות מדברות, מדוע שנידרש להתעלות מעל יצרינו? כך החל רעיון מוצא האדם מן הקוף, להוביל בפועל לניוון האדם אל הקוף. חודש אדר, זמן ה"ונהפוך הוא" הפורימי, הוא השעה לסובב חזרה את הגלגל. גיוס הרעיון האבולוציוני לצורך שיפור המידות במקום הזנחתן - הוא היפוכו על פיו, בריאתה מחדש של האבולוציה ככח יוצר בחיינו.
חיית הקוף - המרבה לצחוק ולהצחיק ובחיקוייה 'מתחפשת' לבני האדם - מתקשרת באופן אסוציאטיבי לאדר ולפורים. אולם מעבר לכך היא גם מעלה למחשבה את אחד הויכוחים הגדולים ביותר בין הדת והמדע: תיאוריית האבולוציה. חודש אדר הוא הזדמנות לעיין מחדש במחלוקת זו לאור הקבלה, שתמיד מפתיעה בתובנותיה.
שלושה סוגי התפתחות
שני הבדלים מבחינים בין תיאוריית האבולוציה לבין התורה. הראשון הוא שלפי התורה האדם נברא בידי בורא מכוון ומיטיב, בעוד שלפי האבולוציה הוא נוצר מתוך 'ברירה טבעית' עיוורת; השני הוא שהאבולוציה מדברת אודות היווצרות הדרגתית מהחומר ואילו התורה אודות בריאה יש מאין. לגבי ההבדל הראשון המצב פשוט - או שבוחרים להאמין או שלא; אך לגבי ההבדל השני התמונה מורכבת.
נפתח בעובדה ידועה למדי: בספר בראשית ישנם שני סיפורי בריאה, כאשר הראשון מתאר את הופעת האדם בפועל ב.ר.א ("ויברא אלקים את האדם בצלמו"), ואילו השני בפועל י.צ.ר ("וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה"). כל זה עוד לא פותר את הפערים בין המדע לדת, אך ממחיש משהו מ"שבעים הפנים" של התורה. על מנת להשלים את התמונה, נצביע על פועל שלישי חשוב, אף הוא מהסיפור הראשון: ע.ש.ה ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו").
שלושת הפעלים מקבילים בדיוק לשלושת ה'עולמות' הבסיסיים לפי הקבלה: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה. 'עולם' הוא היבט מהמציאות המתגלה לאופן הסתכלות מסוים: עולם הבריאה הוא הגבוה ביותר ומבטא חידוש גמור מאין ליש; עולם היצירה נמוך ממנו ומבטא שינוי של משהו קיים מצורה אחת לאחרת; ועולם העשיה הוא הנמוך מכל ומבטא שכלול או שיפור של משהו שאינו משנה את עצם מהותו.
לאיזה עולם תודעתי יש לייחס את האבולוציה? לכאורה יש למקמה בעולם היצירה, שכן היא עוסקת בהיווצרותם של מינים זה מזה. אך למעשה, התהליכים שהיא מתארת שייכים לעולם העשיה דוקא. תיאוריית האבולוציה כופרת בקיומן של 'צורות' מוחלטות ומובחנות בטבע. אין לפיה הבדלים מהותיים בין מינים, כולל לא בין האדם לחיה. כולם מצויים על רצף אחד ונבדלים רק בדרגת מורכבותם. גישה זו חושבת בדיוק במונחי עולם העשיה, בו דברים ניתנים לשכלול אך לא לשינוי מהותי.
יוצא שהתורה מסוגלת להכיל בעת ובעונה אחת שלושה תיאורים לגבי התפתחות האדם: שהוא נברא מאין; שהוא נוצר מעפר; ושהוא נעשה... ממה? באה תיאוריית האבולוציה ומציעה שהאדם נעשה מקוף. המודל הרב-מימדי של הקבלה אינו שולל אפשרות זו, ובלבד שתשולב עם שני התיאורים האחרים. למעשה, האר"י הקדוש, גדול המקובלים שחי במאה השש-עשרה, כבר אמר שהקוף הוא הממוצע בין החיה לאדם. כלומר, השניים סמוכים זה לזה על רצף אחד, ולפחות עקרונית תיתכן תנועה ביניהם.
בין אבולוציה חומרית לדבולוציה רוחנית
אכן, חז"ל דברו מפורשות אודות תנועה בין האדם לקוף. אגדה תלמודית מספרת כי עובדי האלילים הראשונים הפכו בעקבות חטאיהם לקופים. יש להודות שמקופלת כאן תיאוריה מקורית למדי להסברת המאובנים האנושיים: היתכן שבמקום שלבי-ביניים באבולוציה מהקוף לאדם הם שלבי ביניים בדבולוציה מהאדם לקוף?
אך יותר בעומק, נראה שחז"ל ביקשו לתאר תהליך של ניוון פנימי. מהי דבולוציה רוחנית? אפשרות אחת היא שמדובר בהדרדרות מחשיבה במונחי כמה עולמות לחשיבה במונחי עולם העשיה בלבד. לפי זה, דארווין עצמו הוא 'קוף' שנוצר בדבולוציה רוחנית: התיאוריה הדארווינית רואה את המציאות כמונעת רק בידי סיבתיות חומרית - תהליכי 'עשיה' בלבד. התיקון לכך אינו ביטול הדארוויניזם אלא הכלתו במסגרת מודל-על הכולל גם תהליכי בריאה ויצירה. מכיוון שלעולם לא נוכל לבדוק מה התרחש בפועל בעבר, השאלה המשמעותית היא - באיזה ציור אנו אוחזים במחשבתנו בהווה? בעניין זה, מובן שהשקפה המכילה מספר עולמות מחשבתיים מפותחת מזו המכילה רק אחד.
שכל, רגש והתנהגות
שלושת העולמות שהזכרנו מקבילים לשלושה רבדים בסיסיים בנפש: עולם הבריאה מקביל לרובד השכלי, עולם היצירה לרובד הרגשי, ועולם העשיה לרובד ההתנהגות. הקבלה זו אומרת כי כל אחד מרבדי הנפש מסוגל להתקדם ולהיתקן דרך התמקדות בתהליך ההתפתחותי השייך לו.
הרובד השכלי הוא המופשט והמהיר מכל, ולכן מתפתח דרך התבוננות בתהליך הבריאה. כשהאדם מזכיר לעצמו בשכלו שהוא נברא מאין, הוא מפסיק להתעסק בפרטים חיצוניים ועובר לשאלות העיקריות: לשם מה נבראתי? מה פשר קיומי? למה אני מקדיש את חיי? כמו כן, החשיבה אודות בריאה יש מאין מאפשרת לשכל לחולל שינויים גדולים בחיינו, בבחינת בריאתנו מחדש.
הרובד הרגשי צומח בהדרגתיות המאפיינת את עולם היצירה. אך בזמן שנטייתנו היא 'לזרום' עם רגשותינו, דימוי היצירה מן העפר תובע מאיתנו לטפס, לעלות מדפוס רגשי אחד לגבוה ממנו. בנוסף, הדימוי לפיו באנו מהעפר הינו היעיל ביותר לפיזור הגאוותנות הרובצת לפתחנו ולאימוץ פתיחות וענווה כלפי הזולת. לא לחינם נאמר בתפילה היהודית "ונפשי כעפר לכל תהיה".
שיפור דפוסי ההתנהגות הוא הקשה וההדרגתי מכל, ונעשה דרך הצטברות שינויים עדינים במרקמנו הטבעי. והנה, הדרך השימושית ביותר לשיפור התנהגותינו היא לשאוף תמיד להרגיש שאתמול היינו כקופים לעומת מי שביכולתינו להיות היום. במלים אחרות, עלינו לנסות ולחולל אבולוציה תמידית מהקוף לאדם. כך נוכל להיעשות לאנשים טובים יותר.
ביטול ההבחנה המהותית בין האדם לחיה הפך בדורנו תירוץ לאי-שיפור התנהגותנו הטבעית. אם אנחנו בסך הכל חיות מדברות, מדוע שנידרש להתעלות מעל יצרינו? כך החל רעיון מוצא האדם מן הקוף, להוביל בפועל לניוון האדם אל הקוף. חודש אדר, זמן ה"ונהפוך הוא" הפורימי, הוא השעה לסובב חזרה את הגלגל. גיוס הרעיון האבולוציוני לצורך שיפור המידות במקום הזנחתן - הוא היפוכו על פיו, בריאתה מחדש של האבולוציה ככח יוצר בחיינו.
